אפילו בדמוקרטיות יציבות יחסית, קל הרבה יותר לתמוך במושג של זכויות האדם מאשר לבחון את החברה שלך עצמך בעין ביקורתית. בעיה זו מורכבת עוד יותר בישראל, שבה המדינה מושקעת מאוד בדימוי העצמי הדמוקרטי שלה, בה בעת שהיא שולטת על ארבעה מיליון פלסטינים באמצעות משטר צבאי דכאני מטבעו. הפלסטינים הם אומנם הקרבנות העיקריים של הכיבוש, אבל עבור רוב הישראלים, הם בראש ובראשונה אויבים מרים בסכסוך אלים.
על-פי המשפט הבינלאומי, ישראל, ככוח הכובש, נושאת באחריות להגנה על זכויות האוכלוסייה הפלסטינית, הנתונה תחת שליטתה. אולם, עבור רוב הישראלים "הגנה על זכויות פלסטינים" המשמעות הוא למעשה תמיכה באויב.
תחושות אלה התגברו בעקבות המלחמה הישראלית בעזה בשנים 2009-8. בשנת 2009 בחרו אזרחי ישראל בממשלה לאומנית בעלת עמדות בלתי מתפשרות, שקידמה כמה מיוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות ביותר בתולדות המדינה. בתגובה, הגבירו ארגונים ישראליים לשלום ולזכויות האדם את פעילותם.
Demotix/Michaela Whitton (All rights reserved)
Israeli activists protest Jewish settlements. Should Israeli human rights groups 'push the boundaries' of public discourse despite a lack of popular support?
ארגוני חברה אזרחית בישראל מתמודדים עם דילמה אמיתית. האם עליהם להשתמש במונחים ובמושגיםת הנוחים לכלל הציבור בישראל, אבל עשויים לעמעם את מסר זכויות האדם שלהם? או שמא עליהם "למתוח את גבולות" השיח הציבורי, על אף שרוב בני ארצם אינם מסכימים עם המסרים שלהם? דילמה זו נותרה רלוונטית גם היום, ואין לה שום תשובה פשוטה.
סקרי דעת קהל בנוגע לארגונים לזכויות האדם בישראל משקפים סתירות אלה. סקר שערכתי בשנת 2011 עבור קבוצה של ארגונים לזכויות האדם המגנים על פלסטינים בשטחים הכבושים הראה שישראלים מאמצים את מושג זכויות האדם באופן מופשט, אולם מתנגדים ליישומו עבור פלסטינים בשטחים על-ידי ארגונים ישראליים. הסקר כלל מדגם אקראי של 600 יהודים ישראלים במאי 2011, ונערך באמצעות הטלפון (טעות הדגימה עמדה על +/- 3.5%)
הסקר שלנו חשף כי לשני שלישים מהציבור היהודי היו עמדות חיוביות ביחס ל"זכויות האדם", כפי שהן נתפסות כמושג כללי. שני שלישים (77%) מהאנשים שהגדירו עצמם כתומכי שמאל העניקו לזכויות האדם ציון שנע בין 51 ל-100, הטווח שבו ביקשנו ממשתתפי הסקר להשתמש אם עמדתם חיובית (49-0 שימש לעמדות שליליות, ואילו ציון 50 היה ניטראלי). התוצאות חשפו תגובות דומות מצד 60% מתומכי הימין, ו-67% מהאנשים שהגדירו עצמם כאנשי "מרכז". למעשה, אפילו 60% מהאנשים שהצביעו זמן לא רב קודם לכן עבור מפלגות לאומניות או מפלגות דתיות בעלות עמדות בלתי מתפשרות נקטו עמדה חיובית, בעוד 90% מכלל המדגם אמרו שעל ישראל, כדמוקרטיה, להיות מודעת יותר לעקרונות זכויות האדם.
אולם, הסקר חשף גם שסעים פוליטיים ודמוגרפיים ברורים. ישראלים צעירים יותר, בני 34-18, נטו פחות מהמבוגרים מהם להעניק לזכויות האדם ציון חיובי. משתתפים דתיים אדוקים העניקו גם הם ציונים נמוכים יותר למונח זכויות האדם, מאשר משתתפים חילוניים.
אולם, כאשר שאלנו את המשתתפים לדעתם על "ארגונים ישראליים לזכויות האדם" באופן כללי, התמיכה הציבורית צנחה; רק 41% העניקו ציון חיובי, לעומת ל-61% שהביעו תמיכה במושג המופשט.
ממצאים אלה הושפעו ללא ספק מהמציאות שלאחר המלחמה בעזה בשנים 2009-8 בעזה. עם תום הלחימה הטיל האו"ם על ועדה בינלאומית לבחון פשעי מלחמה אפשריים משני הצדדים. ממשלת ישראל סירבה להשתתף בבדיקה, אולם ארגונים ישראליים שונים לזכויות האדם סיפקו לוועדה מידע. מקצת הישראלים האשימו ארגונים אלה בבגידה – רבים חשו כי הופקרו.
שיעורי התמיכה צנחו עוד יותר כששאלנו את המשתתפים על יחסם לארגונים ישראליים לזכויות האדם "העוסקים בזכויות האדם בשטחים" באופן ספציפי. הפעם, רק 20% ממשתתפי המדגם שלנו הגיבו בחיוב, לעומת 60% שתמכו ברעיון המופשט של זכויות האדם, ו-41% שתמכו בארגונים ישראליים לזכויות האדם ככלל (ראו תרשים 1).
עמדה פוליטית מלאה תפקיד חשוב ביותר ביחס לשאלה אחרונה זו. בקרב מי שהגדירו עצמם פוליטית כ"ימנים", רק 8% הביעו תמיכה בארגונים ישראליים לזכויות האדם העובדים למען זכויות פלסטינים, לעומת 50% של מי שהגדירו עצמם פוליטית כ"שמאלנים", ו-28% של מי שהגדירו עצמים כאנשי "מרכז".
על בסיס הממצאים המצטברים במחקרים שלי בישראל עולה כי קרוב למחצית מהישראלים המשתתפים במדגמים מייצגים מגדירים עצמם כ"ימנים" – קבוצה פוליטית הגדולה בשיעור ניכר מקבוצות ה"שמאל" וה"מרכז", ששיעורי התמיכה בהן עומדים על כ-20% וכ-25%-20% בהתאמה, או ביחד, כ-45%-40% מכלל הציבור בישראל. רוב האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל, המהווים כ-20% מהאוכלוסייה, מגדירים עצמם כ"שמאלנים". בקרב יהודים ישראלים, שיעור האנשים המגדירים עצמם כ"ימנים, בסקרים עולה בדרך כלל על 50%, ולעיתים מגיע אף ל-60%. לפיכך, השיח הציבורי בישראל נוטה לשקף ולתגבר את הנרטיב של הימין הפוליטי, ולא את אלה של השמאל או המרכז.
המלחמות בין ישראל לחמאס ברצועת עזה בשנים 2012 ו-2014 העצימו מגמות אלה. ההרס שהסבה ישראל לחייהם של פלסטינים עשוי היה, בתיאוריה, לעורר רחמים בקרב יהודים ישראלים, אולם חמאס מנע כל הזדהות כזו כששיגר רקטות לערים ישראליות.
מאז 2011 לא נערך שום סקר מקביל, אבל אין כל סיבה להניח כי חלה עלייה בתמיכת הציבור הישראלי בארגונים לא ממשלתיים הפועלים למען זכויות האנשים שמהם הוא מפחד. לו היינו חוזרים היום על הסקר שערכנו בשנת 2011, סביר כי המגמות היו דומות. למעשה, הקבוצות הדמוגרפיות הנוטות לעמדות בלתי מתפשרות רק גדלו בשנים שחלפו מאז.
מגמות אלה מעצימות את הדילמה המתמשכת שעמה מתמודדים ארגונים ישראליים לזכויות האדם: האם עליהם להתמקד בשינוי מדיניות ברמת מקבלי ההחלטות, במקום לבזבז זמן, משאבים ואנרגיה רגשית בניסיון לשכנע ציבור יהודי-ישראלי שאין לו נכונות לשמוע, ולעיתים קרובות גם אינו מביע התעניינות?