לפני שבצלם החל לערוך סקרי דעת קהל בישראל, הימרנו בינינו לבין עצמנו מה היקף ציבור התומכים שלנו. כארגון ישראלי העוסק בעיקר בדרך שבה הצבא שלנו נוהג בפלסטינים בשטחים הכבושים, ידענו שאנחנו לא פופולאריים. זה היה בשיא האינתיפאדה השנייה, תקופה של פיגועי התאבדות רבים והתקפות אחרות על אזרחים ישראליים. המסרים שלנו, לפיהם ישראל חייבת לכבד את זכויות האדם של פלסטינים אפילו בעת שהיא נאבקת בהתקפות כאלה נתקלו בעוינות רבה. רוב חברי הצוות שלנו העריכו שרק כ-5% מהיהודים בישראל תומכים בעבודתנו. למעשה, התוצאות חשפו שכ-20% מהנסקרים חשבו שהדוחות של בצלם "מדויקים והוגנים". באותו סקר הסכימו 30% כי במציאות שלנו מוצדק שארגונים לזכויות האדם יתמקדו בזכויותיהם של פלסטינים. מי שמסתכל מבחוץ עשוי לחשוב ש-20% תמיכה הם מעט מאוד. אבל אנו הופתענו לטובה לגלות שנתח לא זניח מהציבור מבין את חשיבות עבודתנו.
לארגונים לזכויות האדם המתמקדים באורח בלעדי במקבלי החלטות וקהלי עילית אחרים אין שום צורך לעסוק בדעת הקהל, וכך היה המצב בישראל במשך שנים. אולם, במהלך שני העשורים האחרונים ארגונים ישראליים השקיעו מאמצים בהצגת המסרים שלהם לכלל הציבור, כדי לעורר דיון בסוגיות שבהן הם עוסקים ולחזק את התמיכה במאבקיהם. סקרי דעת קהל סייעו במאמצים אלה.
סקרים הם כמו בושם – להריח, לא לשתות.
בצלם מילא תפקיד מרכזי בהרחבת העיסוק בזכויות האדם כך שלא יתמצה במחקר ובהתדיינות משפטית בלבד, אלא יכלול גם ניהול קמפיינים ציבוריים. השתמשנו בסקרי דעת קהל כדי לקבל נתוני התחלה ביחס לעמדות הציבור, כדי לזהות נושאי טריז (באנגלית wedge issues), כדי להתאים את המסרים שלנו וכדי לנסות לאמוד את השפעתנו. עריכת סקרים יכולה בהחלט לתרום לעבודה מועילה יותר מול הציבור, אולם יש להבין גם את מגבלותיה. כפי שאמר לי מומחה שנועצנו בו, סקרים הם כמו בושם – להריח, לא לשתות. הסקר הראשון שערך בצלם ניסה להעריך הן את הידע של הציבור והן את עמדותיו בנוגע לקשת של סוגיות בתחום זכויות האדם. הסקר העריך גם את מידת ההיכרות עם הארגון והתמיכה בו. התוצאות הראו בבירור רב כי הבעיה אינה היעדר מודעות לארגון – כולם שמעו על בצלם – אלא היעדר תמיכה בפעילותו. כך, עברנו לפחות את המשוכה הראשונה.
הבחינה הנרחבת של סוגיות רבות בתחום זכויות האדם אפשרה לזהות נושאי טריז, אותן סוגיות שבנוגע להן הסיכויים לגייס תמיכה בעמדותינו היו גדולים במיוחד. בעוד רוב הישראלים תומכים כמעט בכל אמצעי שאותו מצדיקות הרשויות בנימוקים ביטחוניים (כגון מעצר מנהלי, גדר ההפרדה, מבצעים צבאיים), גילינו שהתמיכה באפליה בהקצאת המים בין ישראלים לפלסטינים מצומצמת הרבה יותר. כמו כן, רוב הישראלים הביעו חוסר נוחות ביחס לתקריות של אלימות מתנחלים נגד אזרחים פלסטינים. בנוסף, כאשר קרבנות ההפרות היו ילדים גברו הסיכויים שישראלים יזדהו עם הטענות. אלה הם נושאי הטריז שלנו.
עורכי הסקר שזיהוי סוגיות אלה הציעו שנמקד את כל מאמצינו באלימות מתנחלים, סוגיה שבה עמדת ארגוני זכויות האדם תואמת את זו של רוב הציבור הישראלי. הארגון דחה גישה זו. מנקודת המבט של זכויות האדם, הבעיה אינה נעוצה בהתנהלותם של כמה מתנחלים קיצוניים, אלא דווקא בכשל של כוחות הביטחון בהגנה על פלסטינים ובמערכת אכיפת החוק המפלה בכללותה. אולם, אין משמעות הדבר שלעולם לא נבחר לעסוק בסוגיות שבהן קל יותר לגייס תמיכה. מטבע הדברים סיכויי ההצלחה הם אחד השיקולים בעת תכנון קמפיין. ואכן, בצלם ניהל קמפיין ציבורי למען זכויות המים של פלסטינים, בהתבסס בין היתר על ההבנה שגם אם הנושא אינו עומד בראש סדר העדיפויות שלנו, למסרים בתחום זה יש סיכוי טוב יותר לזכות באהדה בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי.
Demotix/Horseman Rapid (All rights reserved)
'Wedge issues', like water allocation, provide openings for human rights dialogue in an Israeli community typically supportive of any measure justified as necessary to promote its security.
בדומה לכך, עריכת סקרים סייעה לנו גם בהתאמת המסרים שלנו לקהל היעד. ברם, גם בנושא זה קיים מתח בין השאיפה ליעילות לבין הנאמנות לעקרונות זכויות האדם. קמפיין נגד כדורי "גומי" המתמקד בילדים שנורו הוא הולם עקרונית ונכון אסטרטגית, בהינתן תוצאות הסקרים לפיהן ישראלים רגישים יותר לפגיעה בילדים. אולם, מה לגבי מקרים שבהם המסלול הנכון מבחינה אסטרטגית הוא כזה המתעלם לחלוטין מהמסר של זכויות האדם? האם קמפיין נגד גדר ההפרדה יכול, למשל, להתמקד באורח בלעדי באינטרסים של הציבור הישראלי (השלכותיה הכלכליות והבינלאומיות של הגדר) מבלי להזכיר את פגיעתה בזכויות האדם של הפלסטינים, רק משום שלפי הסקרים שתי הסוגיות הראשונות זוכות לתמיכה נרחבת יותר מהשלישית? במקרה זה ישנו מתח בין יעדים לטווח קצר (קידום תמיכה ציבורית בשינוי התוואי של גדר הפוגעת בזכויות האדם) לבין מטרות לטווח ארוך (חיזוק ההבנה הציבורית לגבי חשיבותן של זכויות האדם).
לעיתים אנו משתמשים בסקרים כדי להעריך את יעילותו של קמפיין מסוים. בהינתן המשאבים המוגבלים שרוב הארגונים יכולים להקדיש לניהול קמפיינים ציבוריים, השפעת כל קמפיין נתון היא שולית. אין זה מציאותי לצפות שכמה שבועות של פרסומות, אירועים ציבוריים ומאמרים בתקשורת יובילו לשינוי נרחב מספיק בעמדותיהם של אנשים כדי שהדבר יבוא לידי ביטוי במדגם מייצג של הציבור. אולם, כאשר מטרתו של קמפיין היא לעצב מחדש את הדיון הציבורי – ולדוגמה לשלב את המונח "מדיניות החנק" בדיון הציבורי בנושא המחסומים בגדה המערבית – סקרים שבוצעו לפני הקמפיין ולאחריו הצביעו על-כך שהקמפיין זכה להצלחה מסוימת.
במובנים רבים, הסקרים פשוט מאשרים ומכמתים את מה שהיה ידוע לנו כבר קודם לכן. כפי שדיווחה דליה שיינדלין, רוב הציבור הישראלי עוין למדי לעבודתם של ארגונים לזכויות האדם, ובייחוד אלה המקדמים את זכויות פלסטינים. עשור של עבודה ציבורית לא שינה מציאות זו. אין זו סיבה לזנוח מאמצים אלה, אולם הדבר מבהיר כי ניהול קמפיינים ציבוריים הוא רק אחד הרכיבים בעבודתנו, הכוללת אסטרטגיות סנגור שונות, ואינו יכול להוות תחליף לאלה האחרונות. למרות הכול, גם אם לא ננצח בוויכוח הציבורי, זהו דיון שחשוב לנהל.