בשנת 2010 לא היו לארגונים בישראל הפועלים למען זכויות האדם של פלסטינים אשליות רבות בנוגע לדעת הקהל. האיבה שהפגינה החברה הישראלית כלפי ארגונים אלה התחרתה רק בבוז שביטאו יהודים ישראלים כלפי הפלסטינים עצמם.
אחרי עשור שנפתח באינתיפאדה השנייה, וכלל גלים של אלימות נגד אזרחים ישראלים ואת המלחמה עם לבנון בשנת 2006 הישראלים נואשו מהאפשרות להגיע לשלום. הציבור הישראלי הפך מוכה טראומה עוד יותר ועוינותו כלפי פלסטינים גברה, והוא ראה בארגונים מקומיים לזכויות האדם גורם חתרני.
ואז באה המלחמה ברצועת עזה בשלהי שנת 2008 (שכונתה "מבצע עופרת יצוקה") ואשר הובילה להקמת ועדת או"ם בראשותו של השופט ריצ'רד גולדסטון, שחקרה טענות בדבר פשעי מלחמה. ממשלת ישראל סירבה לשתף פעולה עם הוועדה, אולם ארגונים מקומיים לזכויות האדם סיפקו לה מידע, דבר שהוביל לשפל חדש בתחושותיהם של יהודים ישראלים כלפי קבוצות אלה.
לכל אורך אותו עשור סוער, נואשו חלק מהעובדים בארגונים לזכויות האדם מהסיכויים לתמיכת הציבור הישראלי.
לכל אורך אותו עשור סוער, נואשו חלק מהעובדים בארגונים לזכויות האדם מהסיכויים לתמיכת הציבור הישראלי. תחת זאת, הם אימצו אסטרטגיות משפטיות ופנו לקהילה הבינלאומית, בתקווה שלחץ חיצוני יוכל לשנות את מדיניותה של ישראל. אולם עד שפנו אליי בשלהי 2010, כבר הכירו חלקם במה שג'אונג'-וו קו, רייצ'ל קריסוקווין ניקס ואחרים ציינו במסגרת הדיון הנוכחי ב- :openGlobalRightssדעת הקהל רלוונטית לשינויים בתחום זכויות האדם.
הבעיה
ההדים שעורר דו"ח גולדסטון לא הסתכמו באי נעימות. ארגון ימין בריוני ניהל קמפיין ציבורי בוטה שכוון נגד מקור המימון העיקרי של הארגונים לזכויות האדם: הקרן החדשה לישראל, ושר חוץ מכהן כינה ארגונים אלה "סייעני טרור". מחוקקים מן הימין יזמו חוקים להגבלת פעילותם של ארגונים לא ממשלתיים הנוטים שמאלה וארגונים לזכויות האדם, ואחת הגרסאותשל יוזמות חקיקה אלה מונחת כיום על שולחן הכנסת. מאמרי דעה ופרשנים באינטרנט שפכו קיתונות של זעם ודרשו כי הממשלה תאסור על פעילות ארגונים לזכויות האדם.
עשרה ארגונים ישראלים הפועלים למען זכויות פלסטינים שילבו כוחות כדי להחליף רעיונות, ובעזרת מענק ייעודי שכרו את שירותי לשנה כדי לפתח אסטרטגיות לייעול עבודתם בקרב החברה הישראלית. בשלב הראשוני מחקר דעת קהל רשמי לא עמד על הפרק.
לכל ארגון היו נקודת מבט ויעדים משלו, ולמרות שכולם היו שותפים למטרה של הגנה על זכויות פלסטינים המופרות על-ידי הכיבוש הישראלי (עבור ארגונים מסוימים זהו רק היבט אחד של פעילותם), גישותיהם, ערכיהם ופעילויותיהם האחרות היו שונים זה מזה.
הארגונים השונים שאפו להתייחס לקשת של נושאים. ארגון אחד חש כי הבעיה העיקרית נעוצה בעובדה שאין בנמצא חברי כנסת התומכים בפעילותם. ארגון אחר חשש שעובדים בארגונים לזכויות האדם הופכים מבודדים יותר ויותר בתוך "מרחב הדהוד תקשורתי" משל עצמם, ושאף ל"דבר עם קבוצה רחבה יותר" ו"להרחיב את המעגל לארגוני חברה אזרחית אחרים הנתונים תחת התקפה". בקרב הארגונים נפוץ החשש שהרשויות, בשילוב עם הסביבה הציבורית, ידירו אותם יותר ויותר.
אחרים חששו לעמוד בקשר ישיר עם כלל הציבור, שמא הדבר יוביל את הארגונים "למכור את עצמם בזול" בניסיון לרצות את הקהל על רקע האווירה הציבורית הניצית. רבים היו שותפים לדעה שאין זה משנה מה יגידו או יעשו הגורמים המגנים על זכויות האדם של פלסטינים, הציבור ישנא אותם תמיד. בהינתן הנחה זו, מדוע להתפשר על המסר? בדומה לכך, ארגונים לא ממשלתיים מסוימים חשו כי חשוב שקולות רדיקליים ישמרו על צביונם כדי שהדבר יסייע בקידום הדרגתי של הדיון וישמש כמשקל נגד לימין הקיצוני.
אולם אחרים שיוו לנגד עיניהם דמות חיובית יותר של השתלבות בשיח הציבורי, לרבות מסרים המסבירים מדוע הפעילות למען זכויות האדם חיונית לדמוקרטיה. הם סברו כי ניתן אולי למתן את הביקורת השלילית על מדיניות ישראל תוך הדגשת החשיבות שבכיבוד זכויות האדם של פלסטינים הנפגעים ממדיניות זו.
אף שמחקר דעת קהל שיטתי לא היה אחת ממטרות הפרויקט בשלב הראשוני, לקראת סוף שנת העבודה המשותפת החליטו רוב המשתתפים בקבוצה כי ניתן להפיק תועלת מעריכת מחקר כזה.
התהליך
פתחנו את הפרויקט בהזמנת מובילי דעת קהל מן הזרם המרכזי ובהם חברים בצוותי חשיבה, אנשי צבא לשעבר ועיתונאים לשוחח גלויות עם קבוצתנו במסגרת כנס סגור של יומיים, הרחק מעין התקשורת ומההתלהמות הנלוות לה.
כמו כן, גייסנו קבוצת מיקוד של אזרחים ישראלים יהודים מן השורה, ובראשה מנחה מקצועי. עובדי הארגונים לזכויות האדם ישבו מחוץ למעגל וצפו מבלי להתערב. על אף שאין זו התנהלות רגילה מבחינה מתודולוגית, המשתתפים בקבוצת המיקוד החלו עד מהרה לדבר בחופשיות. הפער בין עמדותיהם של עובדי הארגונים לזכויות האדם לבין אלה של ישראלים מן השורה נגלה לעיני המשקיפים שוב ושוב. עובדי הארגונים לזכויות האדם, המוקפים יומיום בסבל שמסב הכיבוש, ראו כעת אזרחים שעבורם הסכסוך אינו נושא בוער כלל וכלל. הם קיבלו תזכורת לכמה מעט יודע רוב הציבור הישראלי לגבי חיי הפלסטינים, ולתפיסה השאננה הרואה בשלום משהו רצוי אך לא דחוף.
Flickr/U.S. Embassy Tel Aviv (Some rights reserved)
A focus group comprised of Israeli and Palestinian teens meets in Tel Aviv.
בהמשך אותה שנה כינסתי את הארגונים מדי חודש לערך. לעיתים קרובות הזמנו אורחים, ובהם הן גורמים אוהדים שיכלו לספק עצות בנוגע לכלים ספציפיים כגון תקשורת חברתית, והן גורמים ביקורתיים או אפילו עוינים, כדי שהמשתתפים יוכלו להבין טוב יותר את הסוגיות השנויות במחלוקת.
לקראת סיומו של תהליך זה פיתחנו כמה רעיונות ומסרים מרכזיים. אלה כללו טיעונים מוסריים למען זכויות האדם, גישות של עלות-תועלת, טיעונים המבוססים על הדמוקרטיה הישראלית וכאלה המבוססים על המשפט הבינלאומי. רעיונות אחרים היו כרוכים בזיהוי מסרים של ארגונים לא ממשלתיים העלולים לצרום לאזנם של ישראלים מן השורה. בחנו גם את האפשרות שמידע עובדתי יבש עשוי להיות יעיל יותר מהרמת קול זעקה מוסרי. חלק מהמשתתפים גרסו כי ישנם מסרים הכרוכים בהתפשרות יתר על עקרונות או בדילול הביקורת הנוקבת שיש לדעתם להשמיע.
כיוון שידענו שניתן להפיק תועלת ממידע שיטיתי רב יותר, התחלנו בתכנית מחקר צנועה: שתי קבוצות מיקוד, וסקר באורך בינוני בהשתתפות 600 יהודים ישראלים, דוברי עברית.
לקבוצות המיקוד גייסנו אנשים העשויים לתמוך בארגונים לא ממשלתיים הפועלים למען זכויות האדם של פלסטינים, אולם אינם תומכים בהם בפועל. הקבוצה הראשונה באה מקרב אנשים המגדירים עצמם פוליטית כ"מרכז-שמאל", בעוד השנייה כללה אנשים מהמרכז הפוליטי.
קבוצת המרכז-שמאל בלטה יותר בתמיכתה בארגונים לזכויות האדם ובערכים הקשורים לתחום. במסגרת קבוצת מיקוד מאוחרת יותר, עם אחד הארגונים לזכויות האדם, גייסנו אנשים בעלי רקע משפטי. אולם לא נראה כי אנשים אלה גילו דאגה רבה יותר לשוויון בפני החוק בין פלסטינים לישראלים, או לזכויות שוות, בזכות הכשרתם המשפטית. תחת זאת, נראה כי נטייתם הפוליטית המקורית היא שעיצבה את עמדותיהם, שאותן הצדיקו לעיתים באמצעות טיעונים משפטים. קבוצת האנשים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז ביטאה גישות הקרובות הרבה יותר לנרטיב הלאומי של הזרם המרכזי, והפגינה עניין ואהדה מוגבלים בלבד לזכויות האנשים שבהם ישראל שולטת.
בהתבסס על הלקחים שהופקו מקבוצות המיקוד, חיברנו סקר שבמסגרתו התבקשו אנשים להגיב למסרים מסוגים שונים מתחום זכויות האדם. כמו כן שאלנו אנשים לגישתם כלפי דמויות פוליטיות מהזרם המרכזי, כלפי זכויות האדם ככלל, וכלפי נושאים רחבים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
התוצאות סייעו לזהות תומכים מחויבים של קהילת הארגונים הלא ממשלתיים לזכויות האדם התומכת בפלסטינים, ובעיקר בקרב הקבוצה המצומצמת של אנשים המגדירים עצמם כאנשי שמאל. כמו כן הן סייעו בזיהוי יריבים ואוכלוסיות הנוטות להתנגד למסרים כגון אנשי הימין הפוליטי, דתיים אדוקים, ומהגרים מבריה"מ לשעבר. התוצאות אף חשפו כמה הזדמנויות בלתי צפויות, לרבות פתיחות למסרים מסוימים של זכויות האדם בקרב חלק ניכר מהאנשים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז וימין בחברה היהודית בישראל.
בין יתר התובנות שעלו מהמחקר, מצאנו כי הרעיון הרחב של זכויות האדם זוכה לתמיכה נרחבת, אפילו בקרב הימין. רוב אנשי הימין שהשתתפו במחקר חשו כי הכרה במצבים מורכבים ובטעויות אפשריות והצהרת כוונות לספק מידע אובייקטיבי ומקצועי תגביר את מהימנות הארגונים שאותם שפטו בחומרה כה רבה. בדומה לכך, מסרים המכירים בכך שגם פלסטינים מפרים את זכויות האדם – של הפלסטינים עצמם כמו-גם של ישראלים – העידו לטובה על הארגונים, לרבות בקרב חלקים נרחבים של קהלי היעד הקשוחים יותר.
הממצאים מדגישים את העובדה שהציבור אינו מקשה אחת – וכי הוא מורכב מאנשים אמתיים שגישותיהם גמישות ומושפעות משינויים. במובן זה, מספרים יכולים דווקא להאניש. נתונים אחרים שעלו מהמחקר הדגישו את אחת הבעיות העיקריות בעיני הציבור: התפיסה כי הארגונים הם חד-צדדיים, נוטים לפשט את המצב יתר על המידה, ואולי אף חוטאים ביהירות. אולם נמצא גם כי מסרים מרגיעים לפיהם זכויות האדם אינן חייבות להתנגש עם הזהות הישראלית או היהודית – וכי הן עשויות אף לחזק אותה – עשויים להשפיע באופן חיובי.
תרגום של תובנות אלה לשינויים בפועל הוא תהליך מורכב. ככלל, הסביבה הקשה שבה פועלים הארגונים מוסיפה להתקיים, ואין זה סביר כי גישות עוינות השתנו במידה רבה מאז נערך הסקר לפני ארבע שנים. אולם לארגונים יש לכל הפחות כלים חדשים באמתחתם, וחלקם מצאו כי יש להם צורך מתמשך בכלים אלה: במהלך השנים, ניהלו ארגונים מסוימים תכניות המשך וביקשו לערוך סקרים נוספים או סיוע בקיום דיונים אסטרטגיים כארגונים בודדים.
הכרה בחשיבותה של דעת הקהל הייתה צעד קטן אך חשוב. האתגרים ארוכי הטווח נותרו בעינם.