ערכים אוניברסליים, מימון זר: ארגוני זכויות אדם מקומיים בדרום הגלובלי

כמה הכרחי הוא המימון הזר הניתן לארגוני זכויות אדם מקומיים ברחבי העולם? באופן משונה, מעט מאוד מחקרים התפרסמו אודות הסוגיה הזו. בעקבות לחץ מצד גורמים לאומניים וממשלות נקמניות, פעילי זכויות אדם ותורמים מעדיפים להצניע נתונים בנוגע למקורות המימון שלהם.

ואכן, ידועים לנו על שני מחקרים בלבד העוסקים בסוגיה. בשנת 2006, חוקר ניגרי פרסם מחקר בנוגע ל-20 מתוך כמאה ארגוני זכויות אדם הפועלים בארצו, מרביתם קיבלו מימון זר. שנתיים מאוחר יותר, חוקרים ישראלים פרסמו מחקר המבוסס על ראיונות עם 16 מתוך 20 ארגוני זכויות האדם הפועלים במדינה, ומהם עולה כי יותר מ-90 אחוזים מתקציבם מגיע מארה"ב ומאירופה. שני המחקרים עם זאת, אינם מצביעים על המצב במקומות אחרים בעולם.

על מנת לצמצם את הפער הזה, התחלנו בקיום ראיונות עם 128 עובדי ארגוני זכויות אדם מ-60 מדינות בדרום הגלובלי ומדינות הגוש הסובייטי לשעבר. לאחר מכן הרכבנו רשימה ובה כל ארגוני זכויות האדם המקומיים אשר מצאנו ברבאט וקזבלנקה (מרוקו), מומביי (הודו) מקסיקו סיטי וסן כריסטובל דה לה קסה (מקסיקו). הצוות שלנו איתר 189 ארגונים בסך הכל, כולם בלתי ממשלתיים, מנוהלים על ידי צוות מקומי, אינם מזוהים פוליטית ורשומים באופן חוקי.

כיוון שעובדי ארגוני זכויות אדם אינם ששים לדון בענייניהם הכלכליים עם זרים, בצגנו בפניהם שאלה כללית : לדעתכם, כמה אחוזים מארגוני זכויות האדם בארצכם מקבלים מימון משמעותי מתורמים זרים? סיכמנו את תשובותיהם בתרשים מטה:

ההערכות הממוצעות נעו בין 84% ברבאט וקזבלנקה לכ-60% בקצה הנמוך במומביי. ההערכות בהודו ומקסיקו היו שוליות מבחינה סטטיסטית, בהתחשב בקירוב ההערכות והמדגם הקטן שנכלל במחקר.

לאחר מכן שאלנו את הנסקרים: להערכתך, כמה ארגוני זכויות אדם במדינתך מגייסים תרומה משמעותית ממימון מקומי? את סיכום תשובותיהם ניתן לראות בתרשים 2:

"מעט מאוד" הייתה התשובה הנפוצה ביותר, והתשובות היו בלתי ניתנות להבחנה בקרב המדגם.

לאחר מכן שאלנו את הנסקרים האם הארגונים שלהם קיבלו מימון זר, ומספר התשובות החיוביות נעו בין 67%-89% בכל דגימה, כפי שמסוכם בתרשים 3: 

עם זאת, הנתונים הללו אינם מעידים בצורה נחרצת על משקלו היחסי של המימון הזר. שאלות מדויקות בנוגע לתקציבם של הארגונים היו רגישות מדי עבור הנסקרים שלנו שרואיינו פנים אל פנים, אך 49 מהם נדבו מידע בנוגע לאחוז התקציב שלהם המגיע ממקורות מימון זרים. על מנת להשתמש במידע הזה שלחנו סקרים נוספים לכל 233 הנסקרים וקיבלנו מידע מ-47 נוספים. ניתן לצפות בסיכום תשובותיהם של כל ה-96 בתרשים מספר 4:

בשלוש מתוך ארבע הדגימות, הנסקרים אמרו כי המימון הזר מהווה יותר מחצי מתקציב הארגון. מומביי הייתה היוצאת מן הכלל, ככל הנראה עקב המדיניות ארוכת השנים של ממשלת הודו המטילה הגבלות על מימון זר לארגונים מקומיים.

מדוע מימון זר כל כך דומיננטי?    

האם זה קשור בעוני?

משיבים רבים אמרו כי ארצם ענייה מדי כדי לתמוך בפעילותם של ארגונים מקומיים. בבחינה מדוקדקת יותר של הנתונים עם זאת, ההסבר הזה נראה בלתי מבוסס. אם נתמקד לדוגמה במחקר הישראלי המצוטט מעלה, נגלה כי ארגוני זכויות אדם מקומיים נשענים באופן משמעותי על מימון זר. בשנת 2008, השנה בה התפרסם המחקר, שווי כוח הקנייה בישראל- בהתאמה להכנסה לנפש היה- 25,000 דולרים, המציב אותו במקום 38 מתוך 180 מדינות ברחבי העולם. אם אנו לוקחים בחשבון את ממצאי תרשים מספר 1: הנסקרים השיבו כי מימון זר בהיקף משמעותי ניתן לארגוני זכויות אדם במרוקו יותר מאשר לאלו בהודו, אבל ההכנסה לנפש במרוקו גבוהה ב-25% מאשר בהודו. בעוד שהערכות הנסקרים בהודו ומקסיקו היו שוליים מבחינה סטטיסטית, ההכנסה לנפש במקסיקו הייתה גבוהה ב-77% מזו של הודו.

ההכנסה לנפש, כך נדמה, איננה מסבירה הרבה.

ומה בנוגע לתרבות?

אולי אזרחים מן השורה לא תומכים בפעילותם של ארגוני זכויות אדם כי הם מתנגדים לרעיונות העומדים מאחורי זכויות אדם? בישראל מומחים אומרים כי אזרחים יהודים מזהים את המונח "זכויות אדם" עם תביעות הפלסטינים. בהתחשב במתיחות בין ישראלים ופלסטינים, האם ייתכן שיהודים ישראלים פשוט אינם מוכנים לממן את בעלי הברית של אויביהם?

גם כאן, בחינה מדוקדקת מעלה הסבר שונה. בשנת 2003, סקר ישראלי מצא כי 53% מהציבור חשב כי "מאוד חשוב" או "חשוב במקצת" (33%) להגן על זכויות הפלסטינים. בשנת 2008, סקר אחר הצביע כי 52% מהציבור חשבו שארגוני זכויות אדם ישראלים היו אמינים "מאוד" (9%) או "במידה" (43%) כמקורות מידע בנוגע לזכויות אדם. עם מספר כזה של תומכים במדינה יחסית אמידה, ארגוני זכויות אדם ישראליים צריכים, לפחות בתיאוריה, לגייס לפחות חלק מתקציבם ממקורות מימון מקומיים. אז מדוע הם אינם עושים זאת?

מחקרים אחרים מראים כי רעיונות הקשורים בזכויות אדם נהנים מתמיכה בינ"ל רחבה. בשנת 2008, קונסורציום בינ"ל שאל 47,241 אנשים ב-25 מדינות את דעתם בנודע לזכויות אדם ספציפיות, בהם עינויים, זכויות פוליטיות, זכויות נשים, חופש פולחן, וזכויות כלכליות וחברתיות. בכל מדינה, הם מצאו, הנורמות המעוגנות באמנת זכויות האדם קיבלו "תמיכה ענפה", כמו גם ההנחה כי על האו"ם להתערב כדי לקדם את עקרונות הללו. חשוב לציין כי צוותי הסוקרים גילו תמיכה מעטה להנחה כי אנשים ברחבי העולם חיים ביקומים שונים במבחינה מוסרית.

חלק מסוגיות זכויות האדם כמובן, הן רגישות במיוחד, ולכן סביר שהן ייתקלו בהתנגדות עממית רחבה מטעמים דתיים או חברתיים; סוגיות כגון מגדר, משפחה ומיניות הן דוגמה טובה לכך. אך עם זאת, הסקרים  שלנו מראים כי ארגוני זכויות אדם מקומיים נהנים באופן בלתי מבוטל מתמיכה מקומית, כמו במקרה הישראלי.

0 0 1 425 2412 Humphrey School of Public Affairs 30 6 2831 14.0 96 Normal 0 false false false EN-US JA X-NONE תרשים 5 מציג את התוצאות של סקרים לאומיים במקסיקו, קולומביה, יחד עם הסקרים האזוריים שבוצעו בהודו (מומביי) ובמרוקו (רבאט וקזבלנקה). שאלנו יותר מ-6,000 בני אדם כמה הם סומכים על ארגוני זכויות האדם הפועלים בארצם, ודירגנו את תשובותיהם בסקאלה של 0-1, כאשר 1 מייצג את רמת האמון הגבוהה ביותר.

ארגוני זכויות אדם קיבלו תוצאות גבוהות באופן יחסי, הנעים בין 0.43 במרוקו ל-0.59 במקסיקו. עם שיעור כזה של תמיכה מקומית, ארגוני זכויות אדם מקומיים צריכים להיות מסוגלים לגייס חלק מהמימון שלהם ממקורות מקומיים.

אז מדוע הם אינם עושים זאת?

הסיבות לכך מגוונות. נסקרים רבים העידו כי הם מפחדים מפעולות תגמול מצד הממשלה; אזרחים לא נתנו כסף לארגוני זכויות אדם כיוון שהם חששו שהם ייחשבו כתורמים ושהממשלה תנסה לנקום בהם. נסקרים אחרים השיבו כי ארגוני זכויות האדם עצמם אינם מוכנים לגייס כסף מקומי כיוון שהם חוששים להיות נתונים ללחצים פוליטיים. מפלגות פוליטיות, אזרחים עתירי ממון ותאגידים מקומיים יהיו מוכנים אולי לתרום כסף, אך הם דורשים תמורה גבוהה מדי בחזרה. ברוב הפעמים הנסקרים אמרו כי תורמים בינלאומיים מרוחקים מבקשים שליטה פוליטית פחותה יותר מאשר נדבנים מקומיים.

אחד ההסברים הנפוצים ביותר המצוטטים בידי הנסקרים נוגעים להעדפותיהם של נדבנים מקומיים. למרות שכמעט בכל מדינה יש מגזר של ארגוני צדקה, נדבנים בודדים וארגוני צדקה בדרום הגלובלי מעדיפים לרוב לתרום את כספיהם לפרויקטים פיסיים כגון בניית בתי ספר או בתי חולים, או שירותים מוחשיים כמו מזון, ביגוד או מקלט. עבודתם של ארגוני זכויות אדם לעומת זאת, נתפשת כבלתי מוחשית. במקרים כאלו אין אלו עקרונות זכויות האדם עצמם אשר מהווים בעיה אלא סגנון העבודה, המבוסס על מחקר, הסברה, ניתוח מדיניות ועבודת לובי.

בקרב תורמים בינלאומיים, זכויות אדם הם מטרה מוכרת, עם עקרונות מנחים מוגדרים עבור הגשת בקשות לתמיכה ומענקים והנחיות ברורות בנוגע לחולקת התקציבים. תורמים מקומיים נוטים להיות ספקנים וסובייקטיביים, אך תורמים בינ"ל זקוקים למעט שכנוע, הם לרוב כבר תומכים במטרות כאלו. למרות שפעילות הסברה למען זכויות אדם עשויה להיות דבר מקובל מבחינה בינלאומית, הדבר עדיין אינו פופולרי בקרב רבות ממדינות הדרום.

ולבסוף, עובדי ארגוני זכויות אדם נאלצים להתמודד עם האפשרות הלא נעימה שהעבודה שהם עושים היא בסופו של דבר לא מספיק יעילה. וויליאם איסטרלי, המתמחה בפיתוח, כותב בבהירות כי הרבה מאוד מכספי הסיוע הבינ"ל מושקעים בפרויקטים שאין להם ביקוש גבוה. כאשר קיימת דרישה אמיתית הוא טוען, יזמי פיתוח ימצאו דרך לעמוד בביקוש. אם עבודת זכויות אדם עכשווית איננה מושכת מספיק "דורשים", אולי היא לא מצאה דרך להציע משהו שמספר גדול דיו של אנשים רוצה, זקוק לו או מוכן להשקיע בו כלכלית?

על מנת לגייס יותר הון מקומי, ארגוני זכויות אדם יהיו חייבים להעסיק פרופיל אחר של אנשים, לפתח קשרים חברתיים חדשים ולהרחיב את יכולת גיוס הכספים שלהם. יהיה עליהם גם להבין כיצד "לבדל את עצמם בשוק" ולהציע משהו מספיק אטרקטיבי כך שתורמים קטנים וגדולים ירצו לקחת בו חלק.

ברחבי העולם המתפתח, ארגוני זכויות אדם מקומיים שכנעו תורמים בינלאומיים שעבודתם היא בעלת ערך, משמעותית וששווה לתמוך בה. כעת משימתם האמיתית היא לשכנע גם את הציבור במדינתם, עניים ועשירים כאחד.