במהלך העשור האחרון סחפה את החברה הישראלית רטוריקה פופוליסטית ולאומנית, שלוותה בחקיקה ומדיניות נוקשות. אלה כוונו בעיקר כלפי מיעוטים בישראל כגון האזרחים הערבים-פלסטינים, מהגרים ומבקשי מקלט; האוכלוסייה הפלסטינית שמעבר לקו הירוק ומנהיגיה; ואנשים וערכים המשויכים ל"שמאל" הפוליטי, לרבות קהילת זכויות האדם הישראלית.
בחורף 2009, משחדלו הפצצות לנחות על רצועת עזה, נפתחה מתקפה מסוג אחר. ההתרעמות נגד ארגונים ישראליים המגנים על זכויותיהם של פלסטינים הנתונים תחת כיבוש התאפיינה בנימה חדשה של זעם.
סקרים הראו שהתמיכה לה זכו ארגונים אלה נמוכה במובהק, אפילו בקרב תת-קבוצות שאהדו אותם באופן מסורתי. במשך שנת 2011 עסקו פעילים מודאגים, בסיועי, בתהליך אסטרטגי שנועד לבחון האם וכיצד ניתן לתקשר אחרת עם החברה הישראלית. מבדיקה שקיימתי עם ראשי ארגונים ישראליים לזכויות האדם בשנת 2015 עלה כי רובם התחבטו עדיין בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לקיים יחסי גומלין עם החברה הישראלית, אם בכלל. עבור רבים מהם, מעצבי מדיניות מקומיים ובינלאומיים, או מעצבי דעת קהל, היו קהל יעד משמעותי יותר.
בתחילת שנת 2016 ערכתי מחקר דעת קהל עבור בצלם, ארגון זכויות האדם הוותיק ביותר בישראל העוסק בהפרות הקשורות לכיבוש. באמצעות מתודולוגיה מעורבת (אינטרנט וטלפון) סקרנו בחודשים פברואר ומארס 2016 700 משיבים ישראלים (500 יהודים ו-200 ערבים), עם מרווח טעות של 4.4 +/-. לא שכפלנו את הסקר של שנת 2011 (שבו נדגמו רק יהודים, בטלפון בלבד ובאמצעות חברה אחרת לאיסוף מידע). עם זאת, חזרנו על כמה מהשאלות שנכללו בו והדבר אפשר לנו לבחון מה השתנה מאז. המתודולוגיה השונה יכול להסביר הבדלים שוליים במידע, אולם הבדלים משמעותיים משקפים כיוון אמיתי של שינוי.
נראה שהסקר משנת 2016 אישר את החששות הגרועים ביותר. כאשר אנשים נשאלו בנוגע לתפיסותיהם ביחס לזכויות האדם במובן הרחב ביותר – וללא שום התייחסות ספציפית לפלסטינים – התגלתה ירידה דרמטית של 20% בשיעור הישראלים שדיווחו על עמדה חיובית. בשנת 2011 החזיקו 65% מהיהודים בעמדה חיובית ביחס ל"זכויות האדם". בשנת 2016, לעומת זאת, רק 45% החזיקו בעמדה כזו (המדגם משנת 2011 נערך בקרב יהודים בלבד, מתוך הבנה כללית כי, ההתנגדות העזה ביותר נמצאת בקרב קבוצה זו).
Flickr/Rusty Stewart (Some rights reserved)
Why, in Israel, is there so much overt hostility towards the words “human rights”, but broad acceptance of policies based on similar values?
כאשר אנשים נשאלו באופן ספציפי על עמדתם ביחס לארגונים לזכויות האדם – מבלי לציין כל קשר לפלסטינים – שיעור המחזיקים בעמדה חיובית ירד שוב ב-10%, מ-41% שהחזיקו בעמדה כזו בשנת 2011 ל-31% בשנת 2016.
מושג "זכויות האדם" מזוהה לעיתים קרובות עם אנשי שמאל, פרו-פלסטינים, "שונאי ישראל"
.ממצאים אלה משקפים את עוצמתה שלהמתקפה חסרת הפשרות על "זכויות האדם" שניהלו גורמים בחברה הישראלית בשם הזרם המרכזי של ה"ציונות", וכן מנהיגים פוליטיים שהתיימרו לייצג את הציבור הרחב של המרכז-ימין הפוליטי. בחוגים אלה, וגם בקרב ציבור רחב יותר, מושג "זכויות האדם" מזוהה לעיתים קרובות עם אנשי שמאל, פרו-פלסטינים, "שונאי ישראל".
אולם, אם בוחנים לעומק את הסקר משנת 2016 ניתן למצוא בו גם כמה מחוונים מעניינים של תמיכה בזכויות האדם. ראשית, בקרב 17% מהמדגם הכולל, לרבות יהודים וערבים המגדירים עצמם כ"שמאל" פוליטי (שילוב של "שמאל" ו"שמאל מתון"), תמך הרוב ברעיון זכויות האדם (56%) ובארגונים לזכויות האדם עצמם (60%). זאת ועוד, בקרוב 26% מהאוכלוסייה היהודית שהזדהתה כמשתייכת למרכז הפוליטי, רוב דומה (57%) הביע תמיכה ברעיון זכויות האדם.
המושג השנוי ביותר במחלוקת שנבחן במסגרת הסקר היה ארגוני זכויות אדם המגנים על פלסטינים הנתונים תחת כיבוש. הסקר משנת 2016 לא הראה ירידה משמעותית בתמיכה בקבוצה זו, השנואה למדי: 16% מהיהודים העניקו לה דירוג חיובי, רק ארבעה אחוזים פחות מבשנת 2011, שיעור הקרוב מאוד למרווח הטעות. כאשר אנו כוללים ערבים בניתוח, 21% מהישראלים רואים ארגונים אלה בחיוב. באווירה הנוכחית, שבה מתקיימת מתקפת תעמולה נגד הארגונים, זהו אחוז קטן אך משמעותי. "אחד מכל חמישה אנשים" הוא שיעור המותיר לארגוני זכויות האדם בסיס לעבודה.
בקרב משיבים מהימין הפוליטי תמך רק שליש במושג הכללי של "זכויות האדם", ורק 25% תמכו בארגוני זכויות האדם באופן כללי. יתר על כן, שיעור זעום בלבד, 5%, ראו בחיוב ארגונים המעניקים שירות לפלסטינים. חלוקה זו מעיבה על החברה הישראלית – שכן 41% מכלל המשיבים במדגם רואים עצמם כמשתייכים לימין הפוליטי, ובקרב היהודים, מדובר במחצית (אותה התפלגות אידיאולוגית כמו בשנת 2011). זאת ועוד, שיעור גבוה יותר של צעירים מגדיר עצמו כימין פוליטי, בעוד ערבים אזרחי ישראל נוטים פחות ופחות להגדיר עצמם פוליטית.
אולם, הסקר של בצלם משנת 2016 העלה גם כמה ממצאים מפתיעים. המשיבים גילו ידע מפורט מהצפוי בנוגע להתפתחויות בגדה המערבית וברצועת עזה. יהודים רבים הגרים בתוך הקו הירוק ("בישראל גופא") אינם עדים בעצמם לכיבוש באופן יום יומי, ולעתים נדמה שהסכסוך זוכה לדירוג נמוך בסדר העדיפויות הלאומי (ובסקר הנוכחי דורג במקום הרביעי בלבד מתוך רשימת סוגיות לאומיות). אולם, הנתונים מלמדים שהמשיבים היו מודעים לגידול בהתנחלויות, לשליטה המוגבלת שיש לפלסטינים על חייהם שלהם ולתלותה של רצועת עזה בישראל. כמו כן, נראה היה שאינם תמימים ביחס לכוונותיה של ממשלתם להימנע מפתרון של שתי מדינות: כמעט מחצית המשיבים אמרו שהממשלה שואפת להנציח את הסטטוס קוו (44%), יותר מכפול ממספר המשיבים אמרו שהממשלה פועלת לקראת פתרון כזה (21%).
התשובות המפתיעות ביותר ניתנו ביחס לשאלה: "האם אתה תומך בזכויות וחוקים שווים עבור פלסטינים וישראלים תחת שליטה ישראלית בגדה המערבית/יהודה ושומרון או מתנגד להם?" על אף אווירת הכעס, רוב מוחלט (55%) של המשיבים אמרו שהם תומכים בשוויון כזה, ורק מעט יותר משליש התנגדו לו. היתר לא היו בטוחים בעמדתם. ממצא זה לא היה תלוי במשיבים הערבים, שכן רוב יחסי בקרב היהודים (49%) תמך בכך, מול 40% שהתנגדו. יותר מ-80% מהערבים אזרחי ישראל תמכו בשוויון כזה, ולפיכך שיעור התמיכה ברעיון זה עלה ל-55% מהמדגם.
קבוצות הליבה המתנגדות לשוויון, לזכויות ולדרישות פוליטיות של הפלסטינים הן הימין הדתי והפוליטי – שביניהן קיימת חפיפה משמעותית. שאלות בנוגע לזכויות הפלסטינים הן בין הסוגיות המגדירות את קשת העמדות שבין שמאל לימין בישראל. אולם אפילו בקרב הקבוצות הימניות והדתיות, יותר משליש תמכו בשוויון לכל בחוק ובזכויות. נוסף לכך, מאחורי רעיון ה"שוויון לכל" מתאחדים המרכז והשמאל הפוליטי לרוב משמעותי, היות ש-69% ו-79%, בהתאמה, תומכים בכך.
מדוע אם כן שוררת עוינות רבה כל-כך כלפי המלים "זכויות האדם" בשעה שמדיניות המבוססת על ערכים דומים מקובלת הרבה יותר?
התשובה טמונה בסתירות האינהרנטיות לקיום האנושי, אולם לא בהן בלבד. בשיח הציבורי, בכל מקום ומקום, תופסת השטחיות את מקומה של המהות. כאשר מנהיגי הימין הקיצוני משלהבים את ההמונים באמצעות הגחכה של זכויות האדם, אנשי ימין נוהגים כמותם. אולם כאשר מסירים טרמינולוגיה מוכתמת זו וחושפים את הערכים עצמם, נראה שהמדיניות עצמה אינה נתפסת כמאיימת כל-כך. הנתונים מלמדים על תגובות רציונאליות, מדודות, ולא על דחייה אוטומטית, רגשית. ייתכן שהתרחקות מהמונחים שבהם נעשה שימוש יתר ואשר תויגו באופן שלילי ומעבר לטרמינולוגיה מוכתמת פחות יוכל לסייע במקרים מסוימים. במקרים אחרים, קידום מדיניות ספציפית עשוי להיות יעיל יותר מניסיון לכפות על הציבור לקבל רעיון המעורר בו התנגדות.
לבסוף, הבחנות אלה סותרות את אחת ממסקנות הסקר משנת 2011: אז עלה מהסקר כי הרעיון התיאורטי של "זכויות האדם" זוכה לתמיכה רחבה, בעוד אנשים מתנגדים לגורמים הפועלים למען מדיניות המבוססת זכויות אדם וליישומה של מדיניות כזו. בסקר של שנת 2016 ישנן ראיות לכך שדווקא ההפך הוא הנכון: התנגדות גוברת והולכת לרטוריקה ולסיסמאות, ככל הנראה בעקבות שנים של השטחת המסרים והתקפות פוליטיות, אולם במקביל, ייתכן שהתמיכה ביישומם בפועל של ערכים הקשורים לזכויות האדם גדלה והולכת. אם מדובר בשינוי אמתי, הרי שהוא מבורך.