לפני מספר שבועות התאחדו ישראלים מכל קצווי הקשת הפוליטית בפרץ זעם נדיר עקב סרטון מצויר שפורסם ביוטיוב. הסרטון השתמש בכל רכיבי התעמולה האנטישמית, בכיכובו של יהודי רודף בצע ומעוקל אף הגורף לכיסו בתאווה מטבעות זהב שמשלם לו אדון זר, ומשתמש בתקשורת כדי להשמיץ את הפטריוטים בארצו. יוצרי הסרטון אף דאגו לאזכר את דמותו של גדול גיבורי היצירות האנטישמיות מזה כאלפיים שנה – יהודה איש קריות. לאחר שהיהודי בסרטון מיצה את התועלת שניתן להפיק ממנו, אדוניו מייעץ לו "לטפל בעצמו", והוא עושה זאת באמצעות התאבדות בתלייה – הדהוד גס אך נאמן לגורלו של יהודה איש קריות (הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק כז, פס' 3 עד 100).
עיקר השערורייה נסבה על-כך את הסרטון הכינו יהודים, אודות יהודים, לטובת יהודים אחרים.
הסרטון הוזמן על-ידי ועד מתיישבי השומרון, עמותה הנהנית ממימון ציבורי משמעותי; ראש הוועד, גרשון מסיקה, היה איש הציבור היחיד שקם להתייצב להגנת הסרטון בפני גל הביקורת הנזעמת, שנשמעה בין היתר מפי מנהיגי מתנחלים בכירים. הסרטון כוון נגד פעילים נגד הכיבוש ולמען זכויות האדם המקבלים מימון מגורמים זרים. בעת שהיהודי מהסרטון מתנודד מחבל התלייה, מוצגים בתמונה האחרונה בערבוביה סמליהם של קרנות, תנועות פוליטיות וארגונים לזכויות האדם, לרבות שלום עכשיו, בצלם, יש דין, יש גבול, שומרי משפט, שוברים שתיקה והקרן החדשה לישראל.
ניתן לומר רבות על הסרטון , החל בדימוי המסולף (אם הפעילים הם יהודה איש קריות, האם המתנחלים הם ישו?) ועד לפרדוקס של ציונים שמרנים המאמצים דימויים אנטישמיים כדי לבקר יהודים השרויים עמם במחלוקת – פרדוקס ששורשיו המצערים מגיעים עד ל שנותיה הראשונות של הציונות המודרנית. אולם מעל לכל, הסרטון שב ומדגיש עד כמה הפוליטיקה הישראלית משמשת כזירת משחק לאינטרסים זרים, שהמימון לתחום זכויות האדם הוא רק חלק מזערי מהם.
גם למימון הזר בישראל שורשים עמוקים וארוכים. הארגונים שהרכיבו את התנועה הציונית הסתמכו תמיד במידה ניכרת על תרומות פרטיות מחו"ל במאמצי בניין המדינה, לרבות לרכישת קרקע בבעלות ערבית. קופות התרומה הכחולות המעוטרות בסמל הקרן הקיימת לישראל, מככבות בזיכרונות הילדות של דורות של יהודים בגולה (כולל כמה דורות שגדלו לאחר שקק"ל כבר העבירה את מוקד הפעילות שלה מגאולת קרקע לצורך התיישבות יהודית לפיתוח אדמות שהופקעו מפלסטינים שגורשו במהלך מלחמת 19488). כמעט כל המוסדות הציבוריים בישראל, החל בבתי ספר וכלה באוניברסיטאות ובבתי חולים, נסמכים במידה רבה על מימון זר – בדרך כלל של תורמים מהפזורה היהודית.
כל זה נכון גם ביחס לפוליטיקה ולמגזר השלישי. בעוד גיוס התרומות לצורך הבחירות בישראל נתון תחת פיקוח הדוק – המונע ביעילות מימון ישיר מחו"ל לקמפיין בחירות באמצעות הגבלת סכומי הכסף שניתן לגייס והמטרות לשמן ניתן לגייסם – מימון זר מסייע בהכנת הקרקע ובשרטוט גבולות הדיון הסביר שבמסגרתם מתנהלים מסעות הבחירות בפועל.
Demotix/Oren Rosenfeld (All rights reserved)
A billboard advertising for Benjamin Netanyahu's recent election campaign.
בימין היהודי בישראל, המכשיר הבולט ביותר לכך הוא ישראל היום, חינמון המנוהל בידי תומכו העיקרי של נתניהו בארה"ב, איל ההימורים שלדון אדלסון. מכשירים אחרים הן קבוצות אינטרס כמו ועד מתנחלי השומרון וארגונים המתמקדים בניסיונות למשטר את הדיון בכלי התקשורת ובאקדמיה, כגון אן-ג'י-או מוניטור ואם תרצו. בצידה השמאלי של המפה הפוליטית נמצא מקבץ של קבוצות אינטרס וארגונים משפטיים; חלקם פוליטיים במופגן, כמו שלום עכשיו, אולם רובם עוסקים במאבק נגד הפרות של זכויות האדם ובהעלאת המודעות להפרות אלה בקרב הציבור בישראל. אף שעבודתם מרשימה, השפעתם על מדיניות ישראל היא מזערית.
למעשה, נראה שרוב היהודים בישראל אינם מוטרדים ממימון זר, ואין זה משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית הם משתייכים. בהתחשב בעובדה שהם מוקפים באוניברסיטאות, אצטדיונים, בתי חולים, בתי ספר וגשרים הנקראים על-שם תורמים זרים, הדבר אינו מפתיע במיוחד.
לפיכך, מעניין במיוחד, לבחון את הטיעונים שמעלים הן הימין והן השמאל בהאשימם זה את זה כי הם פועלים בשירות פטרונים זרים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש. השמאל מדגיש את הנזק שהדבר מסב לדמוקרטיה הישראלית – ובמקרה של ישראל היום – לחופש העיתונות. הימין שואב מהזיכרונות ההיסטוריים של היהודים, ומנסה, בצורה מגושמת משהו, למתוח קו מקשר בין הגויים האירופיים שרדפו יהודים לבין הגויים האירופיים המנסים כיום להתערב בענייניה של המדינה היהודית הריבונית. השמאל זכה להצלחה מוגבלת, בהתקדמות שהגיש במאמצים לחקיקת חוק שיביא בפועל לסגירת ישראל היום. מאמצי החקיקה של הימין גם הם זכו להצלחה מוגבלת למדי: הצעות החוק שנועדו לפגוע בזרימת התרומות הזרות לארגוני שמאל עוררו דיון ציבורי והצליחו להטיל רפש על דמותם של ארגוני שמאל. אולם, גם החוקים הללו לא נחקקו בסופו של דבר.
בסופו של דבר, כאשר כמעט כל ארגון בולט מקבל מימון זר מסוג כלשהו, השימוש בהאשמה ספציפית זו הופך נלעג. למעשה, נראה שרוב היהודים בישראל אינם מוטרדים ממימון זר, ואין זה משנה לאיזה צד של המפה הפוליטית הם משתייכים. בהתחשב בעובדה שהם מוקפים באוניברסיטאות, אצטדיונים, בתי חולים, בתי ספר וגשרים הנקראים על-שם תורמים זרים, הדבר אינו מפתיע במיוחד, ומפתיע אף פחות אם נזכור כי הישראלים זוכים חדשות לבקרים לאזכור העובדה שעצם קיומה של המדינה נסמך על נדיבותו של פטרון זר – ארה"ב.
אם לרוב הישראלים לא אכפת ממימון זר, מדוע אפוא הם מנסים להטילו זה על זה כרפש? ניתן לטעון כי המחלוקת האמיתית – ומקור ההשראה לסרטון – אינה נוגעת דווקא למימון. למעשה, כל הצדדים מסכימים על ערכו של המימון הזר, אם כי חלקם לא יודו בכך בפומבי. המחלוקת האמיתית מתחילה ונגמרת בדברים ערטילאיים יותר. טראומות מן העבר וההווה, טינות מפורשות או מרומזות, פחד מן האחר, אימה מעתיד לא נודע ומעל לכול, קישור מתמיד בין שלטון להישרדות, כל אלה הם הכוחות המניעים את הפוליטיקה הישראלית. מימון זר הוא מניע חשוב, אולם בהחלט אינו גורם מכריע. כרגע, השמאל זקוק למימון הזר יותר מהימין, כיוון שהימין מצליח טוב ממנו לתקשר עם הפחדים, הטינות הטראומות של מרבית הישראלים.
כפי שהמחישה השערורייה הציבורית שעוררו ההערות המבזות שהושמעו בעצרת המרכז-שמאל האשכנזית כל-כך על בני עדות המזרח, השמאל הפוליטי בישראל אינו מכיר אפילו בקיומן של חלק מהטינות. זהו קו פרשת המים האמיתי – ועל אף המאמצים להשתמש בכסף זר להכפשה הדדית, מקורות המימון לעולם לא יהיו עיקר המחלוקת.